שני עשורים של היותי מטפלת לימדו אותי שאין אדם הזקוק לטיפול אלא לאהבה, ולאדם שיראה אותו שלם ללא פגע מבעד לסדק.
כך גם למדתי בלכתי את הדרך ברגליים יחפות, שזוגיות אינה בעיה שצריך לתקן, זוגיות נועדה על מנת לתקן אותנו.
"איזה מזל יש לך שיש לך כזאת זוגיות, שמצאתם אחד את השנייה"
אני שומעת מידי פעם את המשפט הזה מופנה אלי, ובכל הפעמים אני מרגישה חוסר נוחות בתוכי ומוצאת את עצמי ממלמלת, "לא לא, זה לא ממש מזל, באמת, זה לא היה ככה תמיד".
אז חשוב לי לא למלמל, חשוב לי להגיד חזק וברור!
זה לא מזל !!
אני זוכרת שנים ארוכות של זוגיות (לפחות 15) קשות מנשוא שיש לי אהבה גדולה, אבל, היא לא מתממשת! רוב הזמן בתחושה של תקיעות, חוסר אונים ואין מוצא.
שאני לא מקבלת את מה שאני צריכה באמת, מרגישה לא מובנת, לא מסופקת לא מוערכת, לא אהובה, לא ניראת, מתוסכלת!.
התוצאה של השנים האלו הובילה למשבר מאוד גדול והחלטה שאין מוצא אלא להיפרד ולחפש את זה שיהיה לי יותר מזל איתו.
המשבר כמו משבר, יצר רעידת אדמה מאוד קשה ורבת נפגעים. ובלית ברירה כמו כל משבר טוב, זה שילח את שנינו בכאב וטלטלה חזקה לחפש ריפוי בטיפול וחקירה עמוקה ובלתי מתפשרת של הדפוסים שלנו.
והיה גם מזל!
המזל הגדול הוא, שהסכמתי להפוך את המבט ולהביט פנימה. הסכמתי למצוא את הילדה הפגועה בתוכי שלא סומכת ולא מאמינה, שניהלה אותי שנים. זו שהיתה קבורה בתוכי, נעולה בתוך מרתף הנפש לבד, מפוחדת ומבוהלת, מחפשת דמות אוהבת שסוף סוף תיראה אותה, את הכאב שלה ותחבק אותה ככה, כפי שהיא.
התהליך לקח אותי להכרה שהכאב והתסכול היו בתוכי עוד הרבה לפני שפגשתי את בנזוגי. והוא רק עזר לי לעורר את הכאב הישן שחיפש הכרה, חמלה וריפוי קודם כל מעצמי.
מבט חדש נפתח לי על המציאות שלי ועל הזוגיות שלי.
משהו התרכך הסכים לקחת אחריות הסכים לתת אמון. חזרנו לקשר ממקום חדש.
והמציאות הזוגית שלי השתנתה מקצה לקצה.
ממאבקי כוחות של מי צודק ומי אשם עברנו למקום חומל יותר קרוב יותר מסכים לראות את הכאב של הפרטנר כפי שהוא.
לא.. לא הפסקנו לריב.
ולא.. לא הכל דבש אצלנו.
המריבות שלנו עברו ממקום של כתבי אישום של 'למה אתה או אני לא בסדר', להזדמנות לשחרר ולאוורר חלקים שמבקשים נראות והבנה בקשר.
וכל מריבה מקרבת אותנו יותר ויותר.
המידרש הידוע של רבי עקיבא שכל כך קל לפרש אותו כאיש ואישה זכו – היה להם מזל ומצאו את הנשמה התאומה ושכינה שורה עליהם בגדר "חיו באושר ועושר".
זהו ש.. לא!
זה לא מזל,
איש ואישה זכו מלשון זכות ולא חסד. הם הרוויחו את הזכות הזו בהשתדלות ובכוונה מלאה.
וגם זיכו – הסכימו להכיר בזכות, לחיות בהכרת תודה, לראות זה את זה באור חיובי, להכיר בטוב.
והכי חשוב, זכו מלשון זוך – הם הסכימו להזדכך, להתעדן, להתרכך, להתקלף מקליפות האגו ומאבקי הכוחות ולהסכים להיחשף לטבעם האמיתי שאין בו אלא רכות ואהבה.
זכו – זו עבודה נפשית שיש בה כוונה של תיקון עצמי לקיחת אחריות ומפגש עם מקומות קשים ותקועים בתוכי שלא מאפשרים לי להיפתח בקשר.
ואז מתחת לקליפות, נוצר המפגש האמיתי – של לב אל לב, נשמה לנשמה. והשכינה יורדת בשמחה ומזינה את הקשר הזה בחסד ואהבה.
ומי מאיתנו שלא הבינו את עניין הברית הזוגית זו שנועדה בדיוק כדי לתת לנו את ההזדמנות להתקלף, ולא ידעו או הסכימו להזדכך. במקום שיש בו מאבק, אש האהבה הופכת לאש שורפת ומכלה.
ומי לא חווה את הצריבה של האש הזו, כשטעינו בדרך ונשרפנו ושרפנו את המרחב הכל כך עדין ומקודש שבינינו.
מרחב היחסים הוא כור עוצמתי עם הכח הבראשיתי לברוא חיים. מרחב שבו שני קטבים זכר ונקבה נפגשים. אם לא מתנהלים בו בעדינות וחוכמה, במקום לברוא חיים, בקלות אפשר לזרוע חורבן, או ללכת על ביצים ולחיות חיים של קיפאון ותקיעות. לשחזר פצעי ילדות, לחוות אכזבה, נטישה, אשמה ובדידות.
אם לומדים להשתמש במרחב נכון, שם ה"תיקון", מרחב הריפוי, מעיין חיים לצמיחה, אהבה, מימוש ועונג.
וחבל, כל כך חבל על כל רגע שעובר ואנחנו עדיין לא שם.
תלמידה במסע ריפוי והתפתחות דרך זוגיות עם אהובי בחיי האישיים כבר 32 שנים, ואימא לשתי בנות בוגרות.
פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית. מתמחה בטיפול זוגי חוויתי קצר מועד וטרנספורמטיבי, במצבי משבר ופרידה ובכל סגנון של מערכות יחסים (מונוגמי פוליאמורי להט"ב).
מרצה במסלול להכשרת מטפלים במכללת כרכור, בקורס דמיון מודרך אקטיבי, קונסטלציה משפחתית ויחסי מטפל מטופל.
דוקטורנטית בפסיכולוגיה מפתחת מודל יונגיאני לריפוי והתפתחות דרך הלא מודע במרחב הזוגי.
דרמה תרפיסטית, בימאית, שחקנית מנחה ומייסדת תאטרון פלייבק אלתרנתיב.
