הכל בגלל נורה שרופה

אין תמונה ספציפית כי הארוע הזה חוזר על עצמו שוב ושוב לאורך ילדותי כי אף אחד לא מתקן דברים בבית והרבה פעמים נורות נשארות שרופות, כמשהו זניח ולא דחוף. אבל אצל הילדה שהייתי, זה היה מלווה בהתקף אימה בכל פעם שהיתה צריכה בלילה להיכנס לשירותים בחושך והאור לא נידלק.

וכך ..בבית שגדלתי בו, מהר מאוד הבנתי שאם לא תדעי להסתדר ולדאוג להחליף נורה (או כל דבר אחר) בעצמך, את תישארי לבד בחושך תרתי משמע.

למדתי שאין על מי לסמוך!

בדיוק אותה חוויה ש 30 או 40 שנה אחר כך בשחזור מטורף על שטות של נורה שרופה בשירותים שאף אחד לא מחליף, האישה הבוגרת שאני חווה את אותו התקף של כאב ופחד שאין אף אחד שידאג וישמור עליה.

באותו תרגיל, שעלה הזיכרון, הזמנתי אותו לבקר את הילדה הקטנה שבתוכי. ובמקום כעס והדיפה פגשתי עיניים חומלות וטובות. זה היה רגע מכונן של חיבור והבנה עמוקה של הכרה וחמלה, ושנינו התחבקנו ודמענו.

מאז עברו כבר כמה שנים, ובכל פעם שנישרפת נורה בבית שנינו מחייכים לילדה בת ה 5 שמביטה בנו בציפייה, ומחליפים נורה בשימחה.

כן.. גם אני, פתאום נהיה לי ממש כיף להחליף נורות ולראות את הילדה הקטנה שבי מחייכת כי היא יודעת שעושים זאת בשבילה.

רוב המריבות והתפרצויות הזעם או העלבון בזוגיות, מתעוררים על תיסכולונצ'יקים קטנים אבל מפתיעים בעוצמת הכאב שהם מעוררים.

מעין קצה קטן של קרחון אימתני של כאב שנטוע עמוק בפיצעי הילדות שלנו ורק מחכה שמישהו ישכח להתקשר, להרים את המגבת מהרצפה, או לא יחליף את הנורה בשירותים.

כי בכל תיסכול קטן שכזה מסתתר ילד בודד כועס או מפוחד או ילדה מבוהלת שרק מחכה שאולי הפעם סוף סוף יראו את הכאב בעיניים טובות וחומלות, ויוציאו אותה מהמקום האפל של פחד, אשמה או נטישה החוצה לאור השמש. עיניים טובות כמטה קסם (ככה זה עם ילדים) יאפשר לה לחזור אל טבעה האמיתי הבטוח, היצירתי, השמח והאוהב – החומר שממנו ילדים עשויים.

הבעיה היא שאני בעצמי נוטשת את הילדה הקטנה בתוכי והאופן שבו תקשרתי את הכאב רק הרחיק והעצים את תחושת הלבד בעולם.

הפרטנר שלי רק מזכיר לי איפה כואב והוא עושה את זה באופן מופתי (הוא ניבחר בדיוק לשם כך). אך המפתח לתיקון נימצא בהסכמה שלי, במקום להשליך את הכאב החוצה ולהאשים או לצפות לישועה, לסובב את המבט פנימה ולהביא חמלה לילדה הקטנה שבתוכי ורק אז!

אני מאפשרת לפרטנר שלי להיות שם עבורי באופן בוגר ואוהב ובאמת להעניק את התיקון והריפוי המיוחל.

וכמה כאב תסכול ובדידות יכולים להיחסך ועד מתי ניתן לילדה או לילד להישאר שם בחושך, מבלי לשים לב לסימנים ולתיקון שמבקש להתרחש, ממש מתחת לאף בתסכולים הקטנים שמסמנים לנו היכן לצלול.

מה אם יכולתם לקבל מפה מדוייקת לאפשר לריפוי הזה להתרחש. ליצור מרחב של זמן לידה מחוץ לזמן. מרחב בטוח של צלילה עדינה ומדוייקת שתייצר נתיב למקור של הכאב שנוכל להזמין לשם את הפרטנר ולייצר את החיבור העמוק והריפוי שאליו כמהנו.

תרפיית המפגש הזוגי (הדי שלייפר), היא לא טיפול, היא הזמנה למסע של חניכה והתגלות חוויתית, מפת דרכים לכיצד ניתן להפוך את המרחב הזוגי למקור לריפוי וגדילה בדיוק במקומות בהם מגרש המשחקים הזוגי הבטוח הופך לשדה מוקשים מסוכן.