הכל בגלל נורה שרופה ?!
או כרוניקה ידועה מראש של כאב
תסריט:
נשרפת נורה בכניסה לבית או בשירותים או במקום שפשוט אי אפשר לא לשים לב לזה
ואיכשהו עוברים כמה ימים שבהם אני באופן לא ברור מחכה שהוא (הגבר שאיתי) ישים לב ויחליף את הנורה בלי שאגיד כלום (גם הוא נכנס לשירותים בחושך)
משום מה זה לא קורה. יום..יומיים בשלישי אני נשברת
ופשוט מחליפה לבד
כי מה הבעיה?
קטן עלי להחליף נורה או לתקן סתימה או ברז דולף
באמת שקטן עלי
אבל, רגע אחרי מבצע חילוף או תיקון שאני מתקתקת בקלות, באופן קבוע, מתפשט בתוכי כאב הולך ומתעצם שמלווה אותי ימים עד שמתפוצץ בסערת רגשות לא מותאמת על איזו שטות אחרת.
ברור שהזעם הזה מתקבל בפרצוף מופתע ולא מבין מה עובר עליך?
ומה את עושה עניין??
מה שמעצים את התחושה שאני לא מובנת,
לא ניראית, וחווית ה"אני לבד בעולם" משתלטת עלי לאורך ימים
ומזינה את עצמה בעוד ועוד הוכחות שאכן אין על מי לסמוך!
קייס קלואוז! יש הוכחות
וכל זה בגלל מנורה שנשרפה בשירותים!
עד שיום אחד.. לפני כמה שנים,
במהלך סדנה זוגית שעברנו,
התבקשנו לחשוב על תיסכול קטן ומעצבן בזוגיות.
כזה שנחשב לבאמת קטן, כמו להשאיר גרביים בסלון או לא להוריד את הקרש באסלה.. או לא להחליף נורה בשירותים, מהסוג הזה.
לזהות את הרגש שזה מעורר בי? (כעס.. תסכול..חוסר אונים..פחד..בדידות..בליתי ניראית)
ואז.. (וכאן השוס!)
איזה זיכרון ילדות זה מעורר בי.. לתת לתמונה ספציפית לעלות
בוםם !!
עולה בי תמונה בילתי צפויה שלי.. אני בגיל 5 ניכנסת לשירותים עם נורה שרופה (די באופן קבוע) נבהלת מאוד מהחושך, אין אף אחד לידי מקווה שמישהו יתקן את האור.. וזה לא קורה
וכך עובר יום אחרי יום ואף אחד לא מחליף את הנורה כי זה כניראה לא היה מספיק חשוב או דחוף
אבל אצל הילדה שהייתי בגיל 5 זה היה מלווה בהתקף אימה בכל פעם שהיתה צריכה להיכנס לשירותים בחושך..
וכשנבהלה ובכתה זה התקבל בתגובה מבטלת של..
זה רק חושך מה את עושה עניין
וכך ..בבית שגדלתי בו מהר מאוד הבנתי שאם לא תדעי להסתדר (להחליף נורה) לבד את תישארי בחושך תרתי משמע
למדתי שאין על מי לסמוך!
בדיוק אותה חוויה ש 30 או 40 שנה אחר כך בשיחזור מטורף על שטות של נורה שרופה, האישה שאני חווה את אותו התקף של כאב ופחד שאין אף אחד שישמור עליה
וכל זה על מה??
על נורה שנשרפה ואף אחד לא תיקן אותה
באותו תרגיל… גיליתי את שורש הכאב ושיתפתי את בנזוגי…
זה היה רגע מכונן של חיבור והבנה עמוקה שנינו התחבקנו ודמענו…
אני שכחתי את הילדה שבי והוא כמובן שלא יכל לדעת איזה כאב הוא מעורר בכך שהוא נותן לי להחליף את הנורה…
מאז עברו כבר כמה שנים.. בכל פעם שנישרפת נורה בבית שנינו מחייכים לילדה בת ה 5 שמביטה בנו בציפייה, מחבקים אותה ומחליפים נורה בשימחה.
כן גם אני… פתאום נהיה לי ממש כיף להחליף נורות ולראות את הילדה הקטנה שבי מחייכת כי היא יודעת שעושים זאת בשבילה.
רוב המריבות והתפרצויות הכאב, הזעם או הפחד מתעוררים על תיסכולונצ'יקים קטנים וכאילו חסרי משמעות אבל מפתיעים בעוצמת הכאב שהם מעוררים.
מעין קצה קטן וכמעט בילתי ניראה מהצד של קרחון אימתני של כאב שנטוע עמוק בפיצעי הילדות שלנו ורק מחכה שמישהו ישכח להתקשר..להרים את המגבות מהריצפה, או תישכח להביא מה שביקשתי או לא יחליף את הנורה בשירותים.. על מנת להתגלות ולקבל הכרה.
כי בכל תיסכול קטן שכזה מסתתר ילד בודד כועס או מפוחד שרק מחכה שאולי הפעם סוף סוף יראו את הכאב שלו
ויוציאו אותו ממקום מבודד של פחד, אשמה או נטישה לאור היום.. לגלות את טבעו האמיתי .. אהבה עונג ויצירה.
בדיוק החומר שממנו ילדים עשויים.
והרי ב ד י ו ק לשם כך בחרנו את בן/בת זוגנו שיעורר ויזכיר לנו את אותם מקומות כואבים שחוסמים אותנו מלהיפתח לאהבה ולטבענו האמיתי.
וכמה כאב תסכול ובדידות יכולים להיחסך
אם רק נלמד להשתמש במרחב הזוגי בפשטות ובחכמה.
כמה עוד שנים ניתן לילדה או לילד להישאר שם בחושך.. מבלי לשים לב לכאב ולריפוי שמבקש להתרחש.. ממש מתחת לאף בפעולות הפשוטות היומיומיות והמעצבנות.
וחבל… כל כך חבל על כל רגע שאנחנו עדיין לא שם.