אני מתגעגע אליך גם כשאני איתך, הוא אמר לי פתאום והביט בי בפנים רציניות. לרגע זה נישמע לי כמו משהו דבילי שנאמר כדי להצחיק אותי, אבל הפנים שלו אמרו אחרת.
נו.. מה? אבל אני פה איתך.. צחקתי, עדיין לא מבינה ומנסה להקליל.
לא, זה באמת ככה, הוא התעקש ותקע בי מן מבט חודר שהפתיע אותי.
רגע כזה ארוך של שקט התפשט ביננו..
באורח פלא המילים שמילאו קודם את החלל נעלמו ופינו את המרחב.
הרגשתי משהו ניסדק בחומה השקופה שעטפה אותי ונתתי למשפט הזה להגיע אלי ולחלחל פנימה.
תחושה חבויה של כאב בצבצה לה באזור הסרעפת, מכונסת בתוך מרתפי הנפש. תחושה של געגוע עמוק למשהו שאי אפשר לבטא במילים מבלי שזה ישמע לא הגיוני.
תחושה של בדידות בתוך היחד.
אחת התחושות הכי קשות, חמקמקות ובלתי ניתנות להסבר גם לעצמנו.
אבל תיראי אני איתך פה! את לא לבד הוא יגיד לי אם אנסה להסביר.
אז זהו, שעמוק בפנים, התחושה הזו נעוצה היטב בתוכי עוד הרבה לפני שנפגשנו. נוטעת שורשים עמוקים בתוכי של זרות וחוסר שייכות אפילו לעצמי.
קראתי פעם שזו המגיפה הכי קשה ושקופה של האנושות-
להרגיש לבד בתוך קשר.
בדידות קל להבין, אבל בדידות בתוך קשר היא שקופה. לנסות להסביר אותה או לתפוס אותה זה כמו לנסות לתפוס עם היד דג באקווריום. הוא ממש מול העיניים אבל אין סיכוי לתפוס אותו.
כי הרי איך אני יכולה להרגיש לבד אם אתה פה איתי?
הכמיהה לחיבור עמוק היא כמיהה מהותית עוד מהיותנו עובר ברחם אימנו. יהיו שיגידו שזו כמיהה נישמתית אל המקור (עוד הרבה לפני שהחלטנו לרדת לעולם החומר ולהתגלם בגוף).
היא מאוד בולטת ועוצמתית בילדות המוקדמת שלנו, אנחנו זקוקים לקשר של תלות וחיבור על מנת להתפתח ולחיות. עם ההתבגרות שלנו אנחנו מגלים שיש לזה מחיר. הרבה פעמים התאכזבנו או ניפגענו בתוך הקשר הראשוני והתכסנו בחומות של הגנה, באמונות שאני לא צריכה אף אחד, בדפוסים של שמירת מרחק ביטחון על מנת לא להתאכזב.
ואז.. מה שלרוב מנהל אותנו בתוך קשר הוא הפחד להיבלע ולהיעלם בתוך זוגיות , הפחד להינטש, והפחד להיות לבד, הפחדים תמיד ירחיקו אותנו מהכמיהה לחיבור וידונו אותנו לגלות פנימית של ריחוק ובדידות בין אם אני בקשר או לא.
אבל הכמיהה לחיבור היא הרי נישמתית! היא לא נעלמת!
מרגע שהתנתקנו מהרחם, הכמיהה לא תרפה ותייצר תחושה של חסר ותישלח אותנו שוב ושוב למסע החיפוש- לחזור לתחושת החיבור השייכות השלמות הזו שלא חסר לי ברגע הזה דבר.
היא זו שתיגרום לנו לחפש שוב ושוב זוגיות, היא זו שתגרום לנו להתעקש לתקן, לחפש אחר החיבור למשמעות לחיבור אל כח עליון כמקור לאהבה ללא תנאי, היא זו שתשאיר אותנו במסע אינסופי לרפא את הפחד לאהוב ולהימשך אל הרחם שממנו הגענו – אהבה ללא תנאי.
איך לא מתיאשים ומוותרים על החיבור הזה שכל כך כמהים אליו?
איך ממיסים חומות של בדידות ופחד?
איך הופכים את המרחב של היחסים ממקום שומם או נפיץ למרחב של חיבור עמוק ומרפא?
הדימוי שיש לי הוא של קפיצת אומץ משותפת. כמו במקפצה למים עמוקים וצלולים. בהתחלה מתים מפחד אך בשניה שקופצים זה כמו קסם ממלא את הגוף בתחושה של עונג חיבור וביטחון מפתיע.
וככל שמסכימים לחיות מתוך אומץ ולבחור בקפיצת האומץ הזו הזו שוב ושוב,
כך הקשר הופך למסע חיים, בו מתחולל מפגש מזכך ומרחיב לב ותודעה בין נשמה לנשמה שהופך את המרחב הזוגי לבית מקדש של ריפוי עמוק לבני הזוג.
זו הזמנה למסע, לקבל מפה מדוייקת לדרך חיים. לכיצד להפוך את המרחב הזוגי למקור לריפוי וגדילה בדיוק במקומות בהם מגרש המשחקים הזוגי הבטוח הופך לשדה מוקשים מסוכן.
ולמטפלים שביננו..
מה אם יכולתם לקבל את המפה מדוייקת , ללמוד להוביל זוג לתהליך חוויתי סומאטי עמוק, טרנספורמטיבי ומשנה תודעה של יום שלם או יומיים אצלכם בקליניקה.
לפתוח מרחב של חוויה של צלילת עומק פותחת לב ואופקים חדשים.
תהליך שנוגע במקור, בליבה של המערכת הזוגית ומחווט אותה מחדש לגירסה הכי טובה של הקשר.
פרטים בקישור הכשרת מטפלים