כשנשמה פוגשת נשמה

אני מרגיש שאני צריך איזה רטריט לפתוח את הלב, הוא אמר לי ומישש איזה כאב בחזה שלו. 

 זה די בנוהל אצלנו ללכת לריטריטים וסדנאות כל אחד עם עצמו ולפעמים גם ביחד. אז זה נישמע הגיוני שאגיב ב'יאללה לך תעוף על זה'.       אבל הפעם שמעתי את עצמי אומרת, תגיד.. לא עדיף שנעשה את ה path of love כאן, הצבעתי על המרווח שנוצר בין שנינו, בריל לייף יו נואו! הוא הרים גבות בסקרנות.   והמשכתי..7 ימים לצאת מהשגרה, אבל לעבודה של התפתחות פה במרחב הזה, הכי הארד קור, לא יותר שווה?. ידעתי שהמילה הארד קור תדליק אותו, זה החומר שהוא מחפש. 
הוא הסתכל עלי במבט בוחן ושאל, ומי יחזיק את המרחב כשאת או אני נרצה לברוח מהקושי?נשמתי עמוק ידעתי שיהיה לי קשה לחתום על התשובה, נו באמת?! קטן עלינו, עניתי בנחרצות ובלעתי את הרוק. ריטריט זוגי בסיני (שלפתי ג'וקר) מתאומר? תזכרי, הוא נתן בי מבט מאתגר, אני מוותר על הריטריט שלי אז כדאי שתתחייבי לתהליך עומק (הוא מת על תהליכי עומק למזלי) לא אכחיש שיומיים אחרי זה אמרתי שאולי סיני תהיה מלאה ואולי לא כדאי לנסוע, לא עזר לי, כבר הודעתי שאני לא מגיע לריטריט שלי, אבוד לך, התחייבת!.
ערב חג סוכות, נסענו..הרגשתי כמו בני ישראל שיצאו ממצרים למדבר ולא ידעו מה מצפה להם. ליתר ביטחון ארזתי בזיכרון כמה פרקטיקות וטקסים של חיבור זוגי ששנינו מכירים שאני בעצמי מעבירה (נו הסנדלר וזה) וגם ספר טוב שיהיה בכל זאת לאן לברוח. היות ואנחנו כבר מכירים את המקום הזה (בכל זאת מעל 2 עשורים יחד) שבקלות אנחנו יכולים להיות בסבבה ובנוחות, כל אחד בעולמו אחד ליד השני ולא אחד עם השני.

החלטנו לשים כוונה לפני הנסיעה – אנחנו נוסעים למקום מרוחק מהשיגרה כדי להיפגש מפגש עמוק של ריפוי, אהבה ועונג (אימאלה שיהיה בהצלחה עם השילוב הזה). לנקות משקעים, לאוורר רגשות, לרפא פצעים, להזרים אהבה וארוס לדייק את הייעוד (וואוו!) וכל זה לעשות באופן אינטנסיבי ועמוק לאורך שבוע ולא נקודתי ופרקטי כמו שביום יום.                                    בקיצור אינטנסיב טיפול תקופתי home made במרחב הזוגי בינינו. 

יומיים אחרי.. אחרי שהתגברנו על החשק לשקוע בספר או במינגלינג כיפי עם מלאן חברים אהובים שפגשנו במקרה על החוף (היקום העמיד אותנו בניסיונות), מתחנו שריר וקידשנו את החושה שלנו למרחב זוגי של ריפוי ואהבה. התחלנו בתהליך.. הזרמנו אהבה נפתח הלב, איווררנו רגשות, והשתחררו כעסים, נתקענו בפינות המוכרות, נשארנו באהבה, עוד עומק התגלה, כיווצים מהעבר ומעכשיו, ניזכרנו במרחב של אהבה, ככל שהקירבה עולה הלב ניבהל, ונשארנו, אין לאן לברוח וגם לא כדאי.. התבוננו שנינו בדפוס של הרצון העז להיסגר ונשארנו ונשארנו הרבה יותר משהצלחנו אי פעם (הרבה מאוד בזכות אמנון שלא נבהל משום מניפולציה נשית שלי), עד שהלב האמין שוואלה, המרחב כניראה באמת בטוח. ולאט לאט נפתח וחמל וסלח ואהב..
ביום החמישי נפלו החומות. קמנו בבוקר והכל ניראה חי ורענן מאי פעם, הצבעים, הריחות הטעמים התחושות בגוף, אפילו הפנים המוכרות שלו ניראו אחרת, נופים חדשים התגלו במרחב המוכר ביננו. התמלאתי בתחושה של עצב עמוק.. האושר אכן אינו מחייך, הוא אפילו ממרר בבכי. כשנשמה פוגשת נשמה יש כאב של געגוע, איפה היית כל הזמן הזה עלתה שאלה בתוכי ומיד גם הגיעה התשובה.. ממש פה לידי מתחת לקליפות (שלי)